מכתב העורכת · גיליון 002 · זמן קריאה: דקה וחצי
יש שעה אחת ביממה שבה כל ההחלטות הטובות של היום עומדות למבחן. אצלי היא הייתה תשע וחצי בערב.
הילדים ישנים, הבית סוף סוף שקט, ואני מוצאת את עצמי עומדת מול המגירה במטבח. לא רעבה. אכלתי ארוחת ערב מסודרת. ובכל זאת היד נשלחת, כאילו לבד.
בקהילה שלנו כבר יש לזה שם: שעת החרבו דרבו של הערב. השעה שבה הכל נפתח בבת אחת, המגירה, המקרר, והמשא ומתן הפנימי עם עצמך.
שנים חשבתי שזה אופי. שאם רק יהיה לי יותר כוח רצון, זה ייפסק. ואז למדתי את המילה שסידרה לי את כל התמונה: דופמין.
ולמה דווקא דופמין החודש
כי החשק של הערב הוא לא רעב, הוא חיפוש תגמול. אחרי יום שבו נתת לכולם הכל, המוח מבקש את שלו, והוא מבקש את הדרך הכי מהירה: סוכר מעובד. פיק מהיר, נפילה, ועוד חיפוש. לופ.
הגיליון הזה כולו על הלופ הזה ועל הדרך החוצה ממנו: יום מלא של מתכונים שמפוצץ באנטיאוקסידנטים וטעים ברמה מגונה, ההסבר על השומן הבטני שמסרב לזוז, וכל מה שביניהם.
תקראו, תיישמו, תספרו לי מה עבד לכן. אני עונה לכולן בוואטסאפ ובאינסטגרם 🤍